ציסטינוריה סוג 3 [גורם סיכון בולדוג וריאנט 1]
Cystinuria Type 3 [Bulldog Risk Factor Variant 1]
ציסטינוריה סוג 3, הידועה גם כגורם סיכון מסוג בולדוג, היא מחלה תורשתית הנגרמת על ידי מוטציות בגנים SLC3A1 ו-SLC7A9, המובילה להצטברות ציסטין בשתן וליצירת אבנים בדרכי השתן.
SLC3A1
c.574A>G (causing p.Ile192Val in exon 2) and c.2092A>G (p.Ser698Gly in exon 10)
אוטוזומלי רצסיבי
רקע ותיאור מלא
בסיס גנטי ציסטינוריה סוג 3 – הידועה גם כגורם סיכון מסוג בולדוג, כוללת מוטציות בעיקר בגן SLC3A1 וגם ב-SLC7A9. בבולדוגים, בולדוגים צרפתיים ומסטיפים, שתי מוטציות ספציפיות ב-SLC3A1—c.574A>G (הגורמת ל-p.Ile192Val באקסון 2) ו-c.2092A>G (p.Ser698Gly באקסון 10)—קשורות באופן עקבי לסוג זה. בנוסף, מוטציית הגן SLC7A9 c.649G>A מעורבת אך אינה מזוהה על ידי חלק מבדיקות גנטיות מסחריות מסוג 3. מוטציות אלו גורמות לחלבוני הובלת ציסטין לא מתפקדים הפוגעים בספיגה חוזרת של ציסטין בכליות, מה שמוביל לעודף ציסטין בשתן. התורשה של מוטציות SLC3A1 מתנהגת בעיקר כתורשה אוטוזומלית רצסיבית, הדורשת שני עותקים של אללים מוטנטים לביטוי המחלה. פתופיזיולוגיה - חלבון rBAT המוטנטי (המקודד על ידי SLC3A1) בשילוב עם תת-יחידת טרנספורטר חומצות אמינו b0,+ המוטנטית (המקודדת על ידי SLC7A9) יוצרים קומפלקס טרנספורטר לא מתפקד בתאי האבובית הכלייתית. פגם מורכב זה מפחית את הספיגה החוזרת של ציסטין מהשתן, ומאפשר לציסטין להצטבר ולהתגבש כגבישים, וליצור אבנים (uroliths) בדרכי השתן. אבני ציסטין עלולות לגרום לחסימת דרכי השתן חוזרת ולבעיות כרוניות בדרכי השתן. סיבוכים - כלבים נגועים מפתחים אבני ציסטין (cystine urolithiasis) עם תסמינים אפשריים הכוללים קשיי הטלה, המטוריה (דם בשתן), כאב וחסימת דרכי השתן. חסימה חוזרת עלולה לגרום לזיהומים בדרכי השתן ולנזק לכליות אם אינה מטופלת. המחלה משפיעה באופן משמעותי על איכות החיים עקב בעיות שתן חוזרות וכאב, ולעיתים דורשת התערבויות רפואיות או כירורגיות חוזרות. מדוע זה חשוב למגדלים ולווטרינרים - בולדוגים וגזעים קשורים מראים שכיחות גבוהה של מוטציות אלו, כאשר באוכלוסיות מסוימות קיימת שכיחות נשאים של עד 40%, מה שמוביל לסיכון משמעותי לציסטינוריה בגזע. בדיקות גנטיות למוטציות ידועות אלו עוזרות למגדלים לזהות נשאים ולהימנע מהרבעת שני נשאים, מה שמפחית באופן דרסטי את שכיחות הציסטינוריה בצאצאים. וטרינרים יכולים להשתמש בידע זה לאבחון מוקדם, ניהול קליני וחינוך בעלים לגבי פרוגנוזת המחלה והשלכות ההרבעה. הבדיקה הגנטית מזהה וריאנטים גנטיים ידועים בלבד ואינה מהווה אבחנה קלינית. אבחון מחייב בדיקה וטרינרית.
המלצה לרבייה
יש להימנע מזיווגים העלולים להוליד גורים מושפעים. שידוך נשא × נקי בטוח; יש לבדוק גנטית כל צאצא המיועד לרבייה.
גזעים רלוונטיים
בדיקות DNA מזהות וריאנטים גנטיים ידועים בלבד. הן אינן מהוות אבחנה רפואית ואינן מחליפות בדיקה קלינית או ייעוץ וטרינרי.